החלטה בתיק רע"א 1391/13

1.        לפני בקשת רשות לערער על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, מיום 2.1.2013 שניתנה על ידי השופטת ע' צ'רניאק במסגרת רע"א 17829-11-12. החלטה זו דחתה  בקשת רשות ערעור שהגישו המבקשים על החלטת בית משפט השלום בתל אביב-יפו מיום 29.9.2012 (השופט ע' אלקלעי). החלטתו של בית משפט השלום, בתורה, דחתה בקשה לסילוק על הסף מטעם המבקשים. 

2.        תחילתם של ההליכים נשוא הבקשה הנוכחית בתביעה לתשלום שכר טרחה שאותה הגיש המשיב, עורך דין במקצועו, כנגד המבקשים, בגין שירותים משפטיים שלטענתו סיפק להם. המבקשים, בני זוג אזרחי ישראל המתגוררים בארצות הברית, הגישו כתב הגנה, ובהמשך לכך הגישו גם בקשה לסילוק התביעה על הסף, בשל שלושה טעמים: טענת היעדר יריבות בכל הנוגע למבקשת 2 (מאחר שהמבקש 1 היה זה שנעזר בשירותיו של המשיב, לצורך הגשת תביעה לפירוק שיתוף ודמי שימוש ראויים נגד גרושתו); טענת חוסר סמכות בינלאומית (בשל כך שהמשיב לא ביקש היתר המצאה מחוץ לתחום השיפוט אלא הסתפק בהמצאת כתב התביעה לבית הוריה של המבקשת 2 בישראל בעת שביקרה אותם); וטענת פורום לא נאות (בהתחשב בכך שמרכז חייהם של המבקשים מצוי בארצות הברית וניהולו של הליך משפטי בישראל, כך נטען, יכביד עליהם באופן בלתי סביר).

3.        ביום 29.9.2012 הורה בית משפט השלום (השופט ע' אלקלעי) על דחיית הבקשה לסילוק על הסף, על שלושת ראשיה. בכל הנוגע לטענת חוסר הסמכות, נקבע כי מסירת כתב התביעה למבקשת 2 בעת ששהתה בדירת הוריה בישראל מהווה המצאה כדין ומקנה לבית משפט השלום סמכות ביחס לשני המבקשים, בין מכוח תקנה 481 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות), שעניינה בהמצאת כתב בית דין לאחד מבני משפחתו של הנתבע המתגוררים עמו, ובין מכוח תקנה 477 לתקנות, שעניינה מסירת כתב בית דין למורשה מטעם הנתבע. כן נקבע בעניין זה שהגשת כתב ההגנה אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם הטענה לפיה כתב התביעה לא הומצא כדין, מאחר שיש בה כדי להעיד על כך שהמבקשים ידעו אודות כתב התביעה בפועל. בהמשך לכך, נקבע שבית משפט השלום הוא הפורום הנאות לדיון בתביעה, בהתחשב בכך שמרבית הזיקות הרלבנטיות מצביעות על ישראל (בין השאר משום שהעבודה שבגינה נתבע שכר הטרחה בוצעה בישראל והדרישה לשכר ראוי מצריכה שמיעת עדים ישראלים) וספק אם הצדדים צפו התדיינות בארצות הברית. טענת היעדר היריבות נדחתה גם היא, בהתחשב בכך שלדברי המשיב הייתה זו המבקשת 2 אשר שכרה את שירותיו.

4.        ביום 11.11.2012 הגישו המבקשים לבית המשפט קמא בקשה למתן רשות ערעור על החלטתו של בית משפט השלום. בהמשך לכך הם הגישו -  הן לבית משפט השלום והן לבית המשפט קמא - בקשות שנועדו לעכב את ניהול ההליכים בתיק העיקרי עד למתן הכרעה בבקשת רשות הערעור. לבית משפט השלום הגישו המבקשים בקשה לדחייתו של מועד דיון ההוכחות שנקבע במסגרת ההליך העיקרי, ולאחר שזו נדחתה, גם בקשה ל"עיכוב ביצוע ההחלטה מיום 29.9.2012 ועיכוב ההליכים בתיק". בד בבד, המבקשים הגישו שתי בקשות ברוח דומה גם לבית המשפט קמא, שלא נעתר להן. בסופו של דבר, ההליכים בתיק העיקרי לא עוכבו, דיון ההוכחות שאותו ביקשו המבקשים לדחות התקיים כמתוכנן ביום 5.12.2012, וביום 9.12.2012 ניתן פסק דין אשר קיבל את תביעת המשיב בחלקה והורה למבקשים לשלם לו שכר טרחה ראוי בסך 13,000 שקל. בעקבות התפתחות זו החליט בית המשפט קמא על דחיית הבקשה למתן רשות ערעור, מן הטעם שעם מתן פסק הדין הסופי דינם של כל הערעורים על הליכי הביניים להימחק, בהתאם להלכה שנקבעה בע"א 476/90 מיטב הנדסה בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(4) 411 (1992) (להלן: עניין מיטב). להשלמת התמונה יצוין כי ביום 28.1.2013 הגישו המבקשים ערעור בזכות על פסק הדין הסופי, ובמסגרתו הם שבו והעלו את שלוש טענות הסף שאותן דחה בשעתו בית משפט השלום. עובדה זו, יש להעיר, לא הובאה בבקשה שבפניי. 

5.        לשיטת המבקשים, בקשתם מעוררת שאלות משפטיות בעלות חשיבות אשר טרם נדונו על ידי בית משפט זה. שאלה ראשונה שמתעוררת, לטענתם, היא האם החלטות בנוגע לסוגיות של סמכות בינלאומית, פורום לא נאות וזהות בעלי הדין מהוות החלטות ביניים אשר נבלעות בפסק הדין הסופי, לעניין תחולת ההלכה שנקבעה בעניין מיטב? בעניין זה הם סבורים שדינן של החלטות המתייחסות לטענות סף, כגון טענה בדבר היעדר סמכות בינלאומית, אינו כדין החלטות ביניים רגילות, ולכן אין לראותן כנבלעות בפסק הדין הסופי. שאלה שנייה שמתעוררת, כך נטען, היא האם בקשת רשות הערעור נבלעה בפסק הדין הסופי בנסיבות שבהן בקשתו של בעל הדין לעיכוב ההליכים בערכאה הדיונית סורבה. בעניין זה טענו המבקשים שניתן היה להימנע ממצב הדברים שנוצר לו ניאותו הערכאות דלמטה לעכב את ההליכים בתיק העיקרי עד למתן החלטה בבקשת רשות הערעור. 

6.        המבקשים מוסיפים וטוענים כי בית המשפט קמא טעה בהסתמכו על עניין מיטב, בהתחשב בכך שבו נדונה החלטת רשם שהערעור עליה הוא בזכות, להבדיל מהחלטת ביניים של הערכאה הדיונית עצמה, שהערעור עליה מצריך קבלת רשות.

7.        לבסוף, המבקשים חוזרים ומפרטים בבקשתם את שלוש הטענות המרכזיות שנדחו במסגרת החלטתו המקורית של בית משפט השלום - הטענה כי בין המשיב לבין המבקשת 2 לא שוררת יריבות; הטענה כי בית משפט השלום לא קנה סמכות לדון בתביעת המשיב בשל פגם שנפל בהמצאת כתב התביעה למבקשים; והטענה כי בית משפט השלום איננו הפורום הנאות לדיון בתביעה. כן מצביעים המבקשים על פגמים שונים שנפלו, לטענתם, בהתנהלותו הדיונית של המשיב בערכאות דלמטה (לרבות הימנעות מהמצאת כתבי בי-דין והחלטות, הימנעות מתשלום אגרה ואי הגשת תצהיר).

8.        לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור נחה דעתי כי דינה להידחות, אף מבלי להזדקק לתשובת המשיב.

9.        כלל ידוע הוא כי רשות לערער "בגלגול שלישי" תינתן על ידי בית משפט זה במשורה - רק באותם מקרים שבהם מתעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הקונקרטי של בעלי הדין (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). לא כל שכן מקום שבו מדובר - כבענייננו - בבקשת רשות ערעור על החלטת ביניים (ראו: רע"א 11527/05 עיריית תל אביב-יפו נ' לוי (לא פורסם)); בע"מ 8339/06 פלוני נגד פלונית(4.1.2007), בפסקה ה(1) וההפניות שם). הבקשה שבפני אינה מעוררת שאלה כללית מן הסוג העשוי להצדיק מתן רשות ערעור, ומטעם זה יש לדחותה.

10.      הכלל לפיו מקום שבו ניתן פסק דין סופי על ידי הערכאה הדיונית, נמחקים כל הליכי הערעור שבהם פתחו בעלי הדין ביחס להחלטות ביניים ואשר בירורם טרם הסתיים, הוא כלל מבוסס היטב. על החלטות מסוג זה רשאים בעל הדין לשוב ולערער במסגרת ערעורם בזכות על פסק הדין הסופי (ראו: עניין מיטב, בעמ' 216). ניסיונם של המבקשים לאבחן את בקשתם מעניין מיטב אינו יכול להצליח. ההלכה העקרונית שנקבעה בו חורגת מן הנסיבות הדיוניות הספציפיות שהולידו אותו וברבות השנים חזרה הלכה זו ואושרה בפסיקתו של בית משפט זה, הן ביחס לערעורי ביניים שהוגשו בזכות והן ביחס לבקשות רשות לערער על החלטת ביניים (ראו: רע"א 4385/04 פרוך נ' בית החולים מקאסד (21.8.2007), בפסקה ג(1); רע"א 2369/09 לגין אריזות מזון בע"מ נ' בנק לאומי למשכנתאות בע"מ (20.4.2009)). חשוב מכך: המבקשים אף לא הצביעו על טעם טוב להבחנה שהציעו. ככלל, אין היגיון בקיומו של דיון נפרד בבקשת רשות ערעור על החלטות שממילא ניתן לערער עליהן בגדרו של ערעור על פסק הדין העיקרי.

11.      לא מצאתי ממש גם בטענתם של המבקשים בכל הנוגע להבחנה בין החלטות הנוגעות לטענות סף מסוימות, כמו אלה שהעלו, לבין החלטות בעניינים אחרים. מקום בו בית המשפט דוחה בקשה לסילוק על הסף - יהיו טעמיה המשפטיים אשר יהיו - מדובר ב"החלטה אחרת" לכל דבר ועניין (ראו: ע"א 439/76 הסתדרות מכבי ישראל נ' מדינת ישראל, מרכז קופת חולים מכבי נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(1) 770, 774 (1977); חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 118 (מהדורה שלישית, 2012)). משכך, ובדומה להחלטות ביניים אחרות, אף היא "נבלעת" בפסק הדין הסופי.

12.      לבסוף, לא מצאתי ממש גם בהשגותיהם של המבקשים בכל הנוגע לכך שההליכים בבית משפט השלום לא עוכבו עד להחלטה בבקשת רשות הערעור הראשונה שהגישו. המבקשים מצביעים על כך שלו עוכבו ההליכים בתיק העיקרי כמבוקש, ניתן היה להימנע ממצב דברים שבו הליכים אלו מסתיימים בעוד בקשת רשות הערעור תלויה ועומדת. לשיטתם, יש בעובדה זו כדי להצדיק את שמיעתה של בקשת רשות הערעור בבית המשפט קמא, חרף העובדה שכבר ניתן פסק דין סופי בתביעה העיקרית. גם בכך אין בה כדי להצדיק מתן רשות ערעור. אכן, מצב דברים שבו ההליך העיקרי מסתיים בטרם ניתנה הכרעה בבקשת רשות ערעור שעניינה סילוק התביעה על הסף אינו רצוי. אולם, ההכרה בכך אינה מנביעה, מתוכה היא, עיכוב של ההליך המשפטי. אין לצפות כי בכל עת שבקשה לסילוק על הסף מטעם בעל דין נדחית, תינתן לאותו בעל דין האפשרות להקפיא את התקדמות ההליך העיקרי כולו עד שיסתיים בירורה של בקשת רשות ערעור שהגיש. ההכרעה בשאלת עיכוב ביצועה של החלטה שהוגש לגביה ערעור (או בקשת רשות לערער) צריכה להיעשות בכל מקרה לפי נסיבותיו, בהתאם לאמות המידה שגובשו בעניין זה בפסיקה. בנסיבות העניין, לא מצאתי כל פסול בשיקול דעתן של הערכאות דלמטה. ממילא, אין בעובדה שההליכים בתיק העיקרי לא עוכבו כדי להצדיק סטייה מההלכה שנקבעה בעניין מיטב. 

13.      בהתחשב בתוצאה שאליה הגעתי, אין מקום לדון בטענותיהם של המבקשים בדבר היעדר יריבות, היעדר סמכות ופורום לא נאות לגופן. המקום הנכון לשמיעת טענות אלה הוא במסגרת הערעור שהוגש בזכות על פסק הדין הסופי. בנסיבות אלו, ומכיוון שכך עושים המבקשים גם בפועל, אינני סבורה שנגרם להם עיוות דין.

14.      בשולי הדברים, אבקש להביע את מורת רוחי מכך שדבר הגשת הערעור לבית המשפט קמא לא צוין בבקשתם של המבקשים. מדובר בפרט רלבנטי, הנוגע ללב-לבן של הסוגיות שעליהן נסבה הבקשה, ועל כן ההימנעות מהזכרתו עולה כדי מחדל של ממש, אם לא למעלה מכך.

15.      סוף דבר: הבקשה למתן רשות ערעור נדחית. בנסיבות העניין ונוכח מחדלם, יישאו המבקשים בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 2,000 שקלים.

           ניתנה היום, י"ט באייר התשע"ג (29.4.2013).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   אמ